משה איש האלהים. אמרו ברבה אם איש למה אלהים אם אלהים למה איש וכו' אר"א מחציו ולמטה איש מחציו ולמעלה אלהי'. ע"ש. ואינו מובן בהשקפה ראשונה כי איש אלהי' הוא כמו עבד אלהי', ולמה לרבותינו להפריד כל אחד לענין בפ"ע, ונ"ל בכוונתם כי תואר הנלוה במתואר והוא עמו ביחס אחד בבחינת נושא המשפט או בבחינת צדדי שניהם שוים, אם שניהם בה"א כמו ההר הטוב, הארץ הטובה, אם שניהם בלא ה"א כמו עבד עברי, בית גדול (ויש יוצאים מן הכלל כמו את הכבש אחד תעשה בבוקר, יום הששי, ובאמת עמדו עליהם רבותינו. עמש"ש), וכאן שאמר קרא המתואר בלתי ה"א והתואר בה"א, לכן שאלו אם איש למה אלהים (ובדפוס משובש ע"ש), ר"ל שהיה ראוי לומר או שניהם בלא ה"א או שניהם בה"א; והנה הוראת קשור שם עם שם יורה בכלל על שתי פנים, או סמיכת קנין הצטרפות או תאר המתואר, ויש התקשרות שם עם שם שיש לבארו בכל אחד משני הפכים, כמו כי תקנה עבד עברי שיש להבינו כתאר המתואר עבד שהוא עברי, או יחס הקנין עבד של עברי, ששם עברי לפי"ז שם עצם (ערש"י), הנה באופן זה מן הסמיכות צריך שיתבאר לפי הכרח והבנת ענין, ושם הנסמך לשם הקדש צריך להתבאר לענין יחס הקנין, לא כענין תאר המתואר, עד"מ בית אלהים אינו תואר המתואר כי הבית עצמו בנוי מאבנים עצים ועפר ככל שארי הבתים, אבל נקרא בית אלהים להיותו מיוחד לענינים אלקיים, נקרא הר אלהים כתרגומו דאתגלו עלוהי יקרא דה', מטה אלהים תרגומו דאתעבידו בי' נסין מן קדם ה', ועד"ז צלם אלהים, נשיא אלהים, אצבע אלהים, וכדומה לאלה. והנה בשמות הנסמכים לשם אלהים רובם שניהם בלא ה"א וכאן ה"א תלוי' בשם אלהים, ולזה מצאו רבותינו מקום לבארו כעין תאר לא לענין יחס, עד שאמרו מחציו ולמטה וכו', וכוונתם בזה לדעתי כי כל הנמצאים בעולם נחלקו בכלל לשתי מחלקות, הא' המורכבים מחומר וצורה, הב' הפשוטים הרוחניים והם צבאי מרום במרום (אף שיש לאלה ג"כ בחינת חומר, אמנם הוא זך מאד ונקראים פשוטים לא מצד עצמם כ"א נגד מה שתחתיהם במעלה, המורכבים בחומר עב גולם מורגש) והנה שאר בני אדם אם יונח עליהם שם איש הוא מבחינת תוספת ענין רוחניותו על ענין חומריותו, ויש לו דמיון מה לאישים הרוחניים לא מצד עצמות גופו כ"א מצד שתוף הרוחני שבו המתרבה בו על חומריותו (עמ"ש למעלה בפ' בלק בשם אדם ואיש), אמנם משה רבינו להיותו זוכה למעלה הנשגבת מדעתנו, דבור פא"פ, ומעמד הנכבד מ' יום ולילה, אשר לא יצוייר בלתי הזדככות והטהרות חלק חומריותו להיותו זך מאד כחומר הפשוטים האישים הרוחניים אשר מצד עצמותם יקרא אישים, ככה מרע"ה צד חומרו נקרא איש מצד עצמותו לא מצד שתוף רוחניותו כשאר בני אדם. זהו כוונתם באמרם מחציו ולמטה איש, ירצה מדרגת חומרו שהיא המדרגה התחתונה שבו היתה נקראת מצד עצמה בשם איש; מחציו ולמעלה ר"ל המדרגה המעליתית שבו והוא חלק רוחניותו היתה במדרגת יותר עליונה מאד. כללת כוונתם שמצד חומריותו לא היתה שום מניעה ועכוב אף במקצת מלהתעלות במדרגת הרוחנים העליונים, ועל ענין זה נתלה הה"א בשם אלהי' להורות על חלוק ההצטרפות שבינו לבין איש הקודמו, דוגמא למ"ש על הכבש אחד:
וזרח משעיר למו. ידוע שישראל סבבו את הר שעיר רוב אותן הימים שנתאחרו במדבר, ככתוב ונסב את הר שעיר ימים רבים, והנה שם זרח לישראל אור הש"י בראותם עוצם המופתים והנפלאות שעשה להם הש"י להאכילם מן מ' שנה, שלא בלו שלמותיהם בכל הזמן הארוך ההוא, עד שמשם התחילה הישועה לצמוח לישראל, כאמרו רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה ומן אז התחילו להשתדל במלחמות האומות אשר נצחום מעבר הירדן מזרחה (רלב"ג); הופיע מהר פארן שאז נשנית התורה כמ"ש בין פארן ובין תפל, לכן אמר הופיע שהוא יותר מזרח (הגר"א):
מרבבות קדש. להראב"ע והרע"ס הוא דבוק עם מימינו, וזה לא יתכן לחבר מה שבעל הטעמים הפריד באתנח, ואחרים יאמרו טעם המקרא אתה למו אש דת מרבבות קדש דהיינו מימינו של הקב"ה אתה למו דת השם ב"ה; וגם זה אינו נכון כי קבלת התורה היתה ממנו ית' לא ממלאכי קדש, ולכולם הי' ראוי לומר קדושים, ולזה הוסיף רש"י מרבבות מלאכי קדש (ע' רא"ם), ונ"ל מרבבות הוא תואר אל התורה, וטעם רבבות כמו רבי תורתי (הושע ח') שפי' לרד"ק הדברים הגדולים והחשובים והנכבדים שבתורה, כענין רב ביתו שפי' גדול ונכבד, וכן מרבבות קדש היותר חשוב והיותר נכבד בענין הקדש והיא התורה, והמ"ם היא מ"ם היתרון והפלגה, ותרגואו (אללער פאָרציגליכעס הייליגטהום), וטעמו זרח והופיע ואתה להם הדבר היותר חשוב ונכבד שבקדושה, והיא התורה, כמו שיאמר אש דת, ובמכדרשב"י (משפטים קכ"א) אורייתא מחכמה נפקת מאתר דאקרי קדש, ולפי"ז האתנח במקום הראוי, וכ"כ הגר"א בפי' לשה"ש דגול מרבבה היא התורה; ולדברי חכמי אמת המלמדים אותנו דעת סדר השתלשלות העולמות והדרגתם, באמרם שכל עולם היותר עליון וגבוה הוא אור המחיה והמקיים את העולם שתחתיו, ולעולם האצילות (שכולו אלקות גמור דע"ס דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחיוהי חד בהון) יש יתרון על השלש עולמות בי"ע, כי אורו מתפשט ומאיר לכל השלש העולמות שתחתיו, והתורה הקדושה ששורשה העליון הנעלם נעלה הוא מעלה מעלה גם מאצילות קדשו ית' כי היא האור המקיים כלהו עלמין (עיי' בנפש החיים לקדוש ה' מהר"ח וולאזין שער ד' פ"י) ויאות לפי"ז לקרוא את התורה בשם מרבבות קדש, כלומר היותר חשוב והיותר נעלה בענין הקדש, ודע שאונקלס תרגם מלת למו שהוא לנסתרים במלת לנא שהוא למ"ב, ולא ידעתי טעמו:
אש דת. בספרי אמרו דמויים וחקוים שהאש יתדמה בהם לתורה אלהית, וז"ל מה אש ניתנה מן השמים כך דברי תורה ניתנו מן השמים (כמו שיסוד האש העליון והדק שביסודות ולכן מקומו קערורית גלגל הלבנה ככה התורה האלקית מבין שאר התורות כולן היא מפעל אלהי' ומסודרת משכל העליון) מה אש חיים לעולם אף ד"ת חיים לעולם (ע"י האש יתערבו היסודות ויעשו המזגים ויתהוו ההווים והחיות בכלל תלוי בחום ובליחות ככה התורה האלקות היא החום האלקית אשר בלבות עובדי הש"י שהוא יסוד החיים הנצחיים כמאמר הנביא והיה בלבי כאש בוערת) מה אש קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן כך ד"ת וכו' (כמו שהאש ראוי לאדם שישב אדם במצוע המקומי ור"ל שלא יתקרב פן ישרף ולא יתרחק ממנו הרבה כי יתחזק עליו הקור כך התורה האלקית לא ירחיק אדם ממנה כי היא חייו ואורך ימיו ולא יכניס עצמו לפנים ממחיצתה בהכנס בסודותיה, כמאמר אל תתחכם יותר במופלא ממך אל תדרוש (ערי"א), ואמר ברעיא מהימנא נשא (ד' קכ"ג) מאן דאיהו חייבא וייעול למנדע רזין דאורייתא וכו' מבלבלין מחשבתיה שלא ייעול לאתר דלאו דילי') ואמרו עוד רז"ל שהתורה כתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, כלומר נגלה ונסתר; ויש לומר עוד בהתדמות התורה לאש, כי כמו שהשלהבת תתקטן ותתגדל כפי מעוט ורבוי חלקי אשיים שבדבר שהשלהבת נתלה בו, כך השגת התורה האלקית תתרבה ותתמעט כפי הכנת נפש האדם אל קבלת השגתה, וכמו שלמדונו רבותינו (בפ' קנין תורה) מ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, מהם המדות המשובחות והמעלות הנפלאות שצריך להתנהג בהם הישראלי הרוצה להיות מוכתר בכתר התורה, והנמנע מהם אינו זוכה להשגתה האמתית, עמ"ש מזה במשפטים באש אוכלת בראש ההר:
אף חובב עמים. להמפרשים הך קרא בתרי עניני משתעי, ולדעתי כולו קרא מענין אחד מדבר, והוא מאהבת ישראל אל קבלת התורה, כי אחר שדבר במקרא שלפניו מאהבת המקום לישראל בנתינת התורה, אמר במקרא זה מאהבת ישראל אליו, ואמר שאף הם אוהבים ומחבבים את הקדושים ואנשי מעלה שביניהם, אשר בכח נפשותם לרדת אל עומק עיון התורה ולהשגת אמתתה, ולאנשי מעלה כאלה הם מכניעים עצמם לשמוע מהם למודים ללכת בם אחרי' ולקבל עליהם דברות התורה ומצותי', זו היא לדעתי הכוונה הכללית במקרא זה. אף חובב עמים כל קדושיו. אף עם ישראל אם אוהבי' ומחבבים את הקדושים שביניהם ר"ל אנשי מעלה (כי לשון קדושה ענינו פרישה הבדלה ורוממת מעלה (אייס- געצייכנעט) כענין ויגבה ה"צ במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה (ישעי' ה'), שמלת נקדש נרדף עם מלת ויגבה), ויתכן שירמוז בזה על שבט לוי שנתקדש ביותר ללמד התורה ברבים כאמור עליהם יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, ובפ' כי יפלא ממך דבר למשפט אמר וקמת ועלית אל הכהנים הלוים והגידו לך את דבר המשפט, ואיתא במכדרשב"י (נשא קמ"ו) כהן דבעי לפרסא ידוי בעי לאיתוסף קדושא על קדושא דילי' דבעי לקדשא ידוי על ידא דקדישא מאן ידא דקדישא הוא ליואה דכתיב וקדשת את הלוים הא אינון קדישין; וכן הזקנים שבעם והם שרי החמשים היו המעולים, כי היו מיוחדים בפרט ללמד תורה בישראל (כמ"ש בדברים בשם הגר"א), ולהודיענו בענין מה הקדושים האלה פרושים ומובדלים מאחרים אמר מלת בידיך. והוא מענין היתה עלי יד ה', ר"ל בכח הנפשי וביכולת להשגות רוחניות (גייסטעסקראפט) ר"ל הקדושים ואנשי מעלה כאלה אשר בכח נפשותיהם הכנות ראויות להשגת רוחנית התורה, הם אהובים וחביבים בעיני עם ישראל, ויהיה תרגומו לפ"ז (אויך דאס פאָלק שאטצעט ליעבענד זיינע בעגייסטערטען הייליגען); ואחר שאמר מאהבת ישראל אל אנשי מעלה שביניהם בא להודיענו תכלית אהבתם וחביבותם, עז"א. תכו לרגליך ישא מדברותיך. מלת לרגליך כענין צא אתה וכל העם אשר ברגליך, שמלת ברגליך איננו שם לאבר ההליכה רק על פעולת ההליכה ר"ל אשר הולכים אחריך ונמשכים ללכת בעצתך (ע"ש רש"י), וכן כאן טעם והם תכו לרגליך, הם נכנעים להמשך אחריך ללכת אחרי', כענין אחרי ה' תלכו, ותרגומו (זיא אונטערווערפען זיך אונטערטהאֶניגסט דיר נאך צו פאלגען, דיינע ווארטע צו איבערנעהמען); ואמר חובב בלשון יחיד ועמים בלשון רבים, כי כן הנהוג ברוב המקומות בכ"ק כשמדבר בענינים רוחניים, כענין ויחן שם ישראל נגד ההר, כי עסק הרוחני הנמצא בפרטים הוא התאחדות גמורה שביניהם, ומטעם זה אמר גם ישא בלשון יחיד במלת והם ברבים:
תורה צוה וגו' ויהי בישורון. המפרשים יחברו מקרא זה למה שאמר מלפניו ישא מדברותיך כלומר מה הנה המדברות אשר יקבלו עליהם עז"א תורה צוה, והוא קשה מאד איך משה עצמו יאמר תורה צוה לנו משה, וכן מאמר ויהי בישורון מלך שאמר אח"ז יקשה מאד לפירושם, כי לדעת רבותינו בכמה מקומות הוא חוזר על משה, כדאיתא בשמות רבה (ס"פ ב') משה זכה למלכות כדכתיב ויהי בישורון מלך (פ' מ"ח) יוכבד נטלה מלכות משה מלך שנאמר ויהי בישורון מלך, וכן (פ' נ"ב) לרקמות תובל למלך, למלך זה משה שנקרא מלך כמ"ש ויהי בישורון מלך, ואמר בויקרא רבה (פ' ל"א) מלך אסור ברהטים זה משה כדכתיב בי' ויהי בישורון מלך, ואמרו במדבר רבה (פ' ט"ו) א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך שנאמר ויהי בישורון מלך. ע"ש. ובשבועות (פ"ב מ"ב) אין מוסיפין אלא במלך כתב הרמב"ם בפי ומשה מלך היה ועליו נאמר ויהי בישורון מלך, ואיך יאמר משה על עצמו ויהי בישורון מלך, לכן נ"ל כי שתי פסוקים אלה אמרו עדת ישראל אחרי שומעם הדברים הנעימים היוצאים מפי רועם הנאמן לספר בשבחם מהתנהגות אהבתו ית' עמהם ומהכנעתם לפניו לקבל עול מלכותו עליהם, נתפעלה כל העדה לדבר מגודל מדרגת משה, ונכנסו בתוך דבריו לקרוא בהתלהבות נפשותם לאמר. תורה צוה לנו משה וגו' ויהי בישורון מלך וגו', וטעם בהתאסף וגו' יחד וגו' על יום מ"ת, שנתברר לכל העדה גודל מעלת משה, שבו לבד בחר ה' מכל ישראל, כי ראו שלא היה בכחם לסבול קבלת התורה רק משה לבדו, עד שאמרו אליו כל העדה. קרב אתה ושמע את אשר יאמר ה"א ואת תדבר אלינו וגו'. וראיתי ליב"ע בתרגומו על פסוקים אלה וז"ל אמרין בני ישראל אוריית' פקיד לנו משה וכו' והוא הוה מלכא, דעתו מבוארת ששני פסוקים אלא הם מאמר המקהלות (קאָהר) כדברינו:
מורשה. לא אמר ירושה, כמ"ש רנ"ו, שבאמת אין התורה ירושה, כמאמר התנא, התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך, כי אין התורה מוכנת לבנ"י שיירשנה כמו ירושה שאין עלי' עוררין שאין ליורש רק ליטול אותה, אבל צריך אדם להלחם עם שונא חזק שהוא יצר הלב הנלחם עמו יום יום, ואם לא יתחזק ויתאמץ כנגדו לא ינחל את התורה, וכדתנן במ"ח דברים התורה נקנית במיעוט שיחה ושינה במיעוט סחורה ושחוק במיעוט תענוג ודרך ארץ וכיוצא באלה, אבל התורה היא מורשה לקהלת יעקב, וענינו כמו ונתתי אותה לכם מורשה (שמות ו' ) והיינו שתהיה לכם עדי עד, וכמו יען אמר האויב וגו' ובמות עולם למורשה היתה לנו (יחזקאל ל"ו) פי' שהתאמרו לאמר הארץ שכבשנו מידכם מורשת עולם היא לנו, וכן לנו נתנה הארץ למורשה (שם ל"ג) כלומר לעד תהיה לנו, וכן מתפרש מלת מורשה בכל המקומות, וכן כאן מורשה קהלת יעקב ר"ל התורה העליונה הזאת שצוה משה עפ"י השם לנו היא ולבנינו, ומורשה היא לעד לקהלת יעקב, ואין לאחרים שלא נכנסו בברית אברהם חלק ונחלה בתורה זו, ועד עולם תהיה לבד לתורת ישראל, והנסיון מעיד שעד היום לא היתה אומה ולשון שבחרה תורתנו לקבל עלי' עול מצותי' זולת קהלת יעקב, להם היא מורשה לעולם, ובכל זאת איננה ירושה כי אין התורה באה בלב אלא למי שמתקן עצמו ומכין לבו אלי'. עמ"ש וארא ונתתי אותם לכם מורשה:
יחי ראובן. התפלל עליו ג' דברים, לפי ששבט ראובן הלך לפני הצבא למלחמה לכן התפלל עליהם שלא ימותו, לא במלחמה ולא בידי שמים אבל יבואו לביתם בשלום, וגם שלא ימותו בניו ובני ביתו שעזב בעבר הירדן, וזהו יחי ראובן בידי אדם, ואל יהרג במלחמה, ואל ימות אח"כ בידי שמים בתוך שבע שנים שחלקו, ויהי מתיו, פי' בני ביתו ואנשיו במספר שלא ימות אחד מהם אלא יהיו כמספר שהניחו (הגר"א):
לאיש חסידך. ת"א ויב"ע לגבר דאישתכח חסיד קדמך, ובספרי איתא לאיש חסידך למי שנעשה לו חסדים (דיינעם גינסטלינג), ולפי"ז לא סדר משה שבחא דאחוהי קמי מרא, שאינו מדרך המוסר, וכלל בזה כל שבט לוי כבפסוקי' הבאים:
אשר נסיתו במסה. אונקלס תרגם דנסיתוהי בנסתא והוה שלים, בחנתוהי על מי מצותא ואשתכח מהימן, ויבע"ת מלת תריבהו בדקתי', הרחיקו מלתרגם מלת תריבהו ענין קטטה ונאצה (צאנקען, שטרייטען, האדערן) ערש"י, דא"כ יהיה נראה כמתרעם על דבר ה', לכן בחרו לתרגם מלת תריבהו לענין בדיקה בחינה ונסיון; אמנם לא מצאתי בכל כ"ק לשון ריב על כוונה זו, גם לתרגומם צריכים להוסיף על לשון המקרא "והוא שלים ואשתכח מהימן", וחסר א"כ עיקר המאמר שעמד בנסיונו, ולא הזכיר משה בדבורו רק הטפל שנסה ובחן אותם והעלים את העיקר, ויתכן לומר בכוונת המתרגמים בזה, אחרי שמצאנו בפעלים נחי ע"ו ונחי ל"ה וכפולים שהם מתחלפים ובאים זה תמורת זה, כמו דם דמה, שג שגג שגה, גל גלה גלל וכדומה הרבה, כן מלת תריבהו שהוא מלשון ריב משותף עם שרש רבה שמענינו גדולה וחשיבות כמו וענותך תרבני (תהלים ח"י) וכענין ורבי המלך ר"ל חשובי המלך, וכבר שמענו מרש"פ ששם ריב נגזר מן שם רב מלשון רבנות והתרברבות (מייסטער שפיעלען) שכ"א מן המריבים רוצה לנצח ולהיות רב ושליט על חברו (עמ"ש בלא תענה ריב), ובזה מלת תריבהו מקביל מול מלת נסיתו דרישא, ושניהם לשון נשיאות מעלה וגדולה וחשיבות, כי השלם בעבודת ה' אם בא לנסיון ובחינה ועמד בתומתו עי"ז תתרומם מעלתו וערך חשיבותו ותנשא שלמותו, כמו לבעבור נסות אתכם (יתרו כ') שפירש"י נסות לשון הרמה גדולה, והרבה פעלים אין מכוונם פעולה ממשית (ווירקליכע טהאֶטיגקייט) כ"א קיום והחלטת תאר במתואר או יחוס תאר הפעל (צואייגנענדע אייגענשאפט), כמו אלהי אבי וארוממנהו, איננו פעולה ממשית כ"א יחוס ענין הרוממת, כלומר אתן דעתי להכיר רוממותו (זיינע האָהייט אנערקעננען), וכן מלת וקדשתו (אמור) שענינו ע"ד הפשוט הכרת קדושה (הייליג האלטען), וכן כל הבכור תקדיש (ראה ט"ו) שאין מלת תקדיש לעשות בו פעולה המביאה לידי קדושה כי מעצמו הוא קדוש מרחם אבל ענינו תתן דעתך אליו להכיר מעלתו להחזיקהו בקדושתו (הייליג האלטען), וכן וטמא אותו הכהן (פיר אונריין ערקלאֶרען), וכן וטהרו (ריין עראכטען), וכן לא יוכל לבכר את בן האהובה שענינו החלטת משפט הבכורה (דיא ערסטגעבורט צו ערקעננען), כן מלת נסיתו כאן פירושו הכרת רוממותו וגדולתו, שבכל הנסיונות שניסו ישראל אותו ית' כמ"ש וינסו זה עשר פעמים, הכרת רוממות נפשם, שנבדל כל שבט לוי מהם לבלי הלכד עמהם ברשת חטאם, ויהיה תרגום נסיתו במסה (האסט זיינע ערהאבענהייט ערקאננט) וכן מלת תריבהו ענין הכרת את גודל חשיבות מעלתו בענין מי מריבה שלא השתתף עם החוטאים בו (זיינע גראֶסע ערפאהרען), ובזה המקרא שלם בענינו ואין בו מגרעת. והגר"א פירש נסיתו במסה, שאמרו ישראל היש ה' והם היו שלמים, תריבהו על מי מריבה, שהיו הלויים עומדים בנסיון יותר במי מריבה, שהיו מריבים עם ישראל ועשו עמהם מלחמה כמ"ש המה מי מריבה אשר רבו וגו' והיינו עם הלויים עובדי ה', וזהו את ה', ע"כ, השכיל הגר"א שלא לפרש תריבהו כאילו הש"י עשה מריבה עם הלויים. אלא מריבה שהיה ללויים בישראל על שהתלוננו במי מריבה, ולפירושו ידבר הכתוב מתרי עניני, מהנסיון שברפידים (ס"פ בשלח) וממי מריבה שבקדש (בפ' חקת) ולי היה נראה לפרש כלו קרא על מסה ומריבה שברפידים, וידבר מענין המריבה שהיו ללויים בישראל אחר חטא עגל, שאה"כ ויאספו אליו כל בני לוי וגו' כה אמר ה' שימו איש חרבו והרגו וגו' ויפל מן העם, ולפי שחטא עגל היה סמוך לחטא מסה ומריבה, ואין ביניהם רק כארבעים יום, לכן כללו משה כאן בלשון "תריבהו על מי מריבה," (מלת על יורה על סמיכת הזמן, כמו שיורה על סמיכת המקום כמו ועליו מטה מנשה) וטעמו סמוך למי אריבה, ר"ל בחטא העגל שהיה קרוב בזמן, לענין מי מריבה, צוייתי שיהיו הלויים עומדים במריבה עם החוטאים ללחום מלחמת ה' לבער הרשעים. תריבהו (ליעסעסט איהן קאֶמפפענד אויפטרעטען) ולסבת מריבתם עם חוטאי העגל זכו להיותם כהני ה', כי נפסלו הבכורות מעבודה, ולא זו בלבד גרמה להם מריבתם, כי גם למפרע הועילה ללויים מריבתם עם חוטאי העגל, כי נבחרו לעבודת השם גם קודם מתן תורה, כמ"ש הרא"ם (כי תשא פסוק מלאו ידכם היום להשם) דלמ"ד וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות, הם נדב ואביהוא, לא הבכורות, וכן הכהנים הנגשים אל ה' שבהגבלה, הם הכהנים הלויים, לא הבכורות, כי אע"פ שבאותה שעה היו הבכורות כשרים שעדיין לא חטאו בעגל עד סוף מ' יום לעמידת משה בהר, מ"מ מפני שהקב"ה יודע העתידות, וידע שהם עתידים לאחר מ' יום לחטוא בעגל ותפסל עבודתם לא רצה שיהיו העולות והשלמים על הר סיני ע"י הבכורות, שלא יאמרו הבריות, ראו שהבכורות שהעלו העולות בהר סיני הם שהעלו עולות לעגל והיא גנאי גדול, ע"ש ברא"ם. הנה להיות שנתרוממו הלויים למעלת עבודת הכהונה מיד אחר מסה ומריבה בבואם לסיני (שלא היה בין זה לזה רק כחמשה ימים) והשיגו מעלתם זו לסבת מריבתם שעתידים לעשות בחוטאי עגל, לכן אמר כאן לשון עתיד תריבהו על מי מריבה, כלומר סמוך וקרוב בזמן לענין מי מריבה הכרת את מעלתם להיותם אנשי ריב ללחום מלחמת ה' בעוברי רצונך, ודומה מקרא זה למה שאמר אחריו האומר לאביו ולאמו וגו' שהיה באמת במריבתם עם חוטאי העגל:
האומר לאביו. פי' על אביו ועל אמו, כמו אמרי לי אחי הוא, לא ראיתיו, לא הכיר, לא ידע, כי כשפורש אדם עצמו מן העולם אל התורה והעבודה מסתמא הוא בשנים כבר, לכן לא שייך על אביו ועל אמו לומר לא הכיר שמסתמא יכירם, לכן אמר לא ראיתיו עכשיו איני רואה אותם ואמר ראיתיו לשון זכר כמו ותדבר מרים ואהרן במשה שצריך לדבר במוקדם: אבל את אחיו שלא ראה אותם הרבה אמר לא הכיר, ובניו לא ראה אותם כלל ולא ידע, ובלויים היו כל ג' אלו מחמת שפירשו מן העולם (הגר"א):
ישימו קטורה באפיך. באפיך כנוי אל הפנים, כמו בזיעת אפיך, והקטורת היא עבודה פנימית על מזבח הפנימי, והשכיל אונקלס לתרגמו קדמך, והמתרגמו (פאָר דיינע נאזע) אינו נכון:
ידיד ה'. קרא לבנימן ידיד ה', וטעמו בנימן שהוא ידיד ה' ישכון בארצו לבטח על ה', וה' יהיה חופף עליו כל הימים ומשרה שכינתו בתוך ארצו; וע"ד האמת ידיד ה' ישכון על בנימן, ויהיה זה לבטח על בנימין כל היום, ולא יבושו בעת צרה, ובין כתפיו של בנימן ישכון לעד (רמב"ן), לפי' האחרון אין ידיד סמוך לה', ואינו מוסב על בנימן, אבל הוא שם נפרד ומוסב על הבורא ית', והוא שם תואר אליו ית', וכמו שנקרא בפי הנביא אשירה לידידי (ישעי' ח'), והיו"ד שואית ע"מ ויתן את קולו בבכי, לא תבשל גדי, עץ פרי. ונקרא הוא ית' בשם ידיד, עדה"כ ה' אוהב משפט, ה' אוהב צדיקים, אוהב גר לתת לו, אני אוהבי אהב. ולפי' זה יותר מיושב לשון המקרא, כי ישכון דומה לחופף ולשכן המוסבים על הש"י, ומלת עליו חוזר על בנימן כעליו דחופף:
ומתהום רובצת תחת. תיב"ע ומן טוב מבוע תהומא דסלקין ונגדין ומרוין צמחיא מלרע, נראה שהבין מלת רובצת מענין המרביץ את ביתו (פ"ג דמכשירין) כלומר שמזלף בו מים ומלחלחו, ומשותף עם לשון רביעה המוזכר בתלמוד (תענית ו'), מאי לשון רביעה שרובע את הקרקע דמטרא בעלה דארעא שנאמר כי כאשר ירד הגשם והולידה, ויהיה מלת רובצת פה פועל יוצא:
ארץ ומלואה. כי תוצאות גבול מנשה ואפרים הים, כמוזכר בס' יהושע, הנה יהיה להם ממגד ארץ בכללה ומטוב מלואה, והם הסחורות הבאות שם דרך הים הנושאות שם כל דברים החשובים הן מפירות הארץ הן מזולתם (רלב"ג). ורצון שוכני סנה. היו"ד מאותיות האמנתי"ו הנוספות כמו מושיבי המשפילי, ופי' סנה קוץ, והוא במקום החורב, ולכן נקרא סיני וחורב, והשוכנים במקום יבש וערבה הם תאבים לכל דבר, וטעם ורצון שוכני סנה, התאבים ורוצי' לכל דבר ישיגו הכל בארץ יוסף (הגר"א):
תבואתה. תוכן המלה תבוא והתי"ו סימן הנקבה הנסתרת, ור"ל כל ברכה תבא לראש יוסף, והה"א נוספת בסוף המלה כה"א ותקרב ותבואה, אשמרה דרכי, והתי"ו נוספת כתי"ו נפלאת אהבתך לי, ישועתה עזרתה, וכל כפל תוספת לכפול הענין, וכשאמר ישועתה עזרתה ר"ל רוב ישועה, רוב עזרה, נפלאתה להגדיל האהבה ולהפליאה נכפלה בו התוספת, וכן כי החבאתה, לפי שהחביאה אותם יפה יפה שלא יכירו מקומם אם חפשו אותם בגג, וכן תבואתה ר"ל תבוא ותבוא לרוב (רוו"ה) וכבר הזכרתי כל זה, והוא מוסכם עם רז"ל. ובמכדרשב"י (תרומה קס"ד ב') איתא לסטרא אחרא יהבי תוספת את וחושבנא בגריעו כגון עשתי, ובכל אתר דאתוון אתוספן בגוונא דא איהו לגריעותא כגון האמינון אחוך דסגי האמנון. ובסטרא דקדושה גרע אות ואיהו תוספת. ע"ש. ונשנו הדברים (ויקהל רי"ד). וצריך ביאור:
שמח זבולון. לפי שזבולון היו סוחרי' ותגרי' ובחלקם נפלו ימים ששם ספינות באיים כמ"ש זבולון לחוף ימי' ישכון. ויששכר באהלך. לפי שבחלק יששכר נפלו פלטרי' גדולי' בנינים נאים ונפלאים, והיו משכירין לכל הבא לא"י והתאוו מאד לשכרם מחמת יפין, וכמ"ש בפ' ויחי וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה לכן אמר. באהלך (הגר"א):
ושפני טמוני חול. שפוני הם החשובים (כמו מאן ספון מ"ק כ"ח), ולא ספנת יתהון (תרגום שני אסתר א'), גברא עלמא לא ספנית (שם ז'), כי מחמת ב' דברים הדבר יקר א' מחמת שאינו בנמצא, וא' מחמת שהוא חשוב בעצמו, לכן אמר כאן ושפוני טמוני, את שניהם יירש, וחול הוא גבול לים, וזבולון לחוף ימים ישכון (הגר"א):
עמים הר יקראו. מלת הר מתורגם טור בית מקדשא וכפירש"י הר המורי', ויש להתבונן ממה שאמרו (פסחים פ"ח) לא כאברהם שכתב בו הר וגו' אלא כיעקב שקראו בית, ועיין במכדרשב"י (יתרו ד' ס"ט). ולולי דמסתפינא הייתי אומר ע"ד הפשט אחרי שמצאנו דרכי ע"א בימים הקדומונים, אחרי אשר הקריבו לאלהיהם אשר על ההרים היו כל הקרואים אוכלים את זבחיהם במקום הקרבתם, ולזה נקראו אכילת זבחי מתים בשם אכילת ההרים (כביחזקאל י"ח) ואל ההרים אכלו בך, ומזה אמר כאן עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק, וטעמו העמים שדרכם להיות קרואים ונאספים למאכל ההרים, בבואם אל ארץ זבולון ויששכר ויראו כי שפע ברכת ה' תעשירם, יעזבו את אלהיהם, תחת שאכלו עד הנה זבחי מתים, יזבחו שם זבחי צדק. ולשון זבח אף שאינו לקרבן, כמו ויזבח יעקב זבח, וכן סתם קריאה לאסיפת האכילה כמו אחרי כן יאכלו הקרואים (ש"א ט') [פאֶלקער דיא אויף בערגען גאסטמאֶהלער היעלטען, דאָרט ווערדען זיא שולדלאָזע שפייזען געניעסען]:
חלקת מחוקק ספון. יבע"ת ארום תמן אתר מקבע אבנין טבין ומרגליין דבי' משה ספרהון דיסראל גניז, וכ"ה בתרגום ירושלמי, לדעתי הרכיבו בתרגומם שני פירושים, סוף דבריהם הם כתרגום אונקלס ארי תמן באחסנתי' משה ספרא רבא דישראל קביר, והוא לפי הדרש שמת בהר נבו שבחלקו של ראובן ונקבר רחוק ארבע מלין ממנו בחלקו של גד (כבסוטה י"ג), אמנם ריש דבריו הם ע"ד הפשט, וטעם חלקת מחוקק ספון, שם חלק מדינה שחוקקים וחופרים בעפר אדמתם דברים ספונים וחשובים (איינע לאנדשאפט וואָרין שאֶטצבארקייטען אויסצוגראבען זינד), חלקת כמו חלקה אחת תמטר (עמוס יו"ד) שפירש"י שם בקעת שדה קמפנייא בלע"ז (לאנדשאפט), וכן מתורגם שם אחסנתא; מחוקק כמו חוקקי בסלע משכן לו (ישעיה כ"ב), והחקירה והחפירה אחת היא; ספון כמו מאן ספון בלשון התלמוד; ואל תתמה על תי"ו של מלת חלקת אעפ"י שאינה דבוקה למלת מחוקק כי דוגמתו יש במקרא כמו עזרת מצר (תהלים ס'), ושכורת ולא מיין (ישעיה נ"ד), ומלת מחוקק כמו למקרא העדה ולמסע המחנות שבא השם במקום מקור לקרא את העדה ולהסיע את המחנות, וכן כאן מחוקק במקום לחקוק:
צדקת ה' עשה ומשפטיו. צדקה הוא יותר מן המשפט, כי משה לא אמר רק ועבר לכם כל חלוץ עד וגו' ונכבשה הארץ (מטות ל"ב כ') שיתעכבו שבע שנים של כיבוש הארץ, והם אמרו לא נשוב אל בתינו עד התנחל בנ"י איש נחלתו, הוסיפו להתעכב גם שבע שנים של חילוק הארץ, הנה עשו משפט בהתעכבות שנים של כיבוש, וצדקה בהתעכבות שנים של חילוק (הגר"א):
גור אריה וגו' יזונק מן הבשן. הנה האריה לא יזנק מן הבשן שהוא מקום מבחר המקנה (כאמרם אבירי בשן, פרות הבשן) זולתי בהיות בטוח לטרוף איזה טרף שיזדמן לו חוץ לבשן וכן יהיה דן בטוח לכבוש סביבותיו ויצא עליהם בטח (רע"ס):
מעונה אלהי קדם. תרגום מעונה מדור וכ"פ כל המפרשים, לפירושם אין למקרא זה התחברות לא לשלפניו ולא לשאחריו, ויראה כי שם מעונה נגזר מן שם עין, וטעמו על השגחה האלקית, דוגמא לזה שם מעונן שהוא לרז"ל משרש עין מבנין המרובע, כדאמרינן (בסנהדרין ס"ב ב') מעונן רש"א זה המעביר שבעה מיני זכור על העין, וחכ"א זה האוחז את העינים, וכן במדרש ע"פ ה' מעון אתה היית לנו (תהלים צ'), משה אמר אם אין פניך הולכים, הקב"ה אומר פני ילכו (ע"ש בילקוט), מבואר מדבריהם שפי' שם מעון על פני השגחתו ית' (וכבר העירותי בכי תבא בוענו הלויים ואמרו), כי גם כמה לשונות ענה עיקר הוראתם משרש עין יעו"ש. ובד"ז יש לבאר מ"ש (ש"א ב') למה תבעטו בזבחי ובמנחתי אשר צויתי מעון, כלומר תתנהגו בדרך בזיון בזבחים ובמנחות אשר צויתי עליהם השגחה יתרה להתנהג בהם בקדושה (בעזאָנדערע אויפמערקזאמקייט אנגע- ארדנעט), וכן (שם ל"ב) והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל, ירצה מלבד הרעה אשר נרע לך מאד תראה בטובות אחרים אשר ראיי' זו תהיה לך צר מעון, ראיי' המוספת צרה ויגון בלב הרואה מצד קנאתו (שמערצהאפטער אנבליקק), וכן (צפני' ג') אמרתי תיראי אותי תקחי מוסר ולא יכרת מעונה כל אשר פקדתי, כלומר חשבתי שתקחי מוסר ותטיבי דרכך ולא תפסיקי מלהשגיח על המצות אשר פקדתי לשמור אותם (אונאונטערבראָכען, בעאבאכטען אלל מיינע בעפעהלע), ולפי שהשמים ידמו לעין הרואה כאהל נטוי על הארץ אמרו מיסדי התפלה על צד המליצה על השמש והירח היוצאים ממזרח ובאים במערב "ובוקע חלוני רקיע" לכן הונח עליהם גם לשון מעון, כמו השקיפה ממעון קדשך מן השמים, כאלו הם מקומות ההשגחה אשר מתוך חלוני רקיע ישקיף וישגיח על עולם התחתון, ומזה אמר (תהלים ע"ו) ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, כלומר אחר שהארץ הקדושה אשר נאמר עלי' ארץ אשר עיני ה"א בה מראשית עד אחרית השנה, אמר בדרך מליצה שירושלים העיר המלוכה היא סוכת ישיבתו, ובציון חלונות השגחתו אשר בהן ישקיף וישגיח על כל הארץ, ולפי"ז טעם המקרא אלהי קדם הוא המשים עין השגחתו עליך, ובזה כל בעלי זרוע יהיו נכנעים תחתיך (אויפמערקזאמען בליקק האט ער איבער דיך, ניעדערזינקען מיססען דיא מאֶכטיגען דער וועלט):
בטח בדד. תאר בדד פעמים לגריעות כמו איכה ישבה בדד דהיינו מסולקת מחברת בני אדם שהיו לו לצוותא ולעזר (אבגעזאָנדערט), ולפעמים לשבח כמו כאן דהיינו בדד מסולק מן ההצטרכות אל החברה, שמסתפק מעצמו (זעלבסטשטאֶנדיג) (רש"פ):
ישרון. נקרא ישראל בשם ישורון שהוא לשון ראיי' והבטה ע"ש שראו בסיני כבוד השכינה עין בעין (רב"ח). והגר"א אמר קראם ישרון על השירה הראשונה ששרו לו ביציאת מצרים כמ"ש השיר יהיה לכם כליל התקדש חג. ויתכן לפי שהתורה נקראת ישר, ככתוב (יהושע יו"ד) הלא היא כתובה על ספר הישר ותרגומו ספרא דאוריית', והמצות בכללן נקראו ישרים כמ"ש פקודי ה' ישרים, לכן נופל לשון ישרון על מקבלי תורה ושומרי פקודי' עמ"ש וילך (ל"א י"ט) את השירה הזאת:
ואשר חרב גאותך. מלת אשר אין לו מובן, ומדברי רש"י יראה שמסרס מפני זה לשון המקרא, ול"נ שאין מלת ואשר מלה, אבל הוא שם דבר מן אשרו חמוץ (ישעי' א') שפירש"י לשון חזוק וקיום, ודומה ללשון המשנה אשרנוהו וקיימנוהו, אישר חילי, וטעמו הוא כח החרב אשר בו תתגאה על אויביך (דיא קראפט דיינעס ערהאבענען שווערדעס), ובזה מכוון היטב עם מליצת מגן עזרך:
